תחושת פספוס היא בעייני בין המתסכלות מבין כלהתחושות.
מצב מפוספס הוא כזה שאין בו דרך חזרה, אין אפשרות לנסות שוב ולא לפספס.
ומה בין מצב פספוס לתחושת פספוס? שהיא בנפש והוא במעשה. (וזה משפט יפה בלי קשר, ואולי יום אחד ארחיב עלו בנושא של הוא והיא ונפש ומעשה).
ואיך זה מתבטא? בכך שעל אף שבמעשה את עדיין יכולה לומר לבחור שעזב את המילים שרצית במגוון צורות ואופנים, והמצב לכאורה לא לגמרי מפוספס, את בכל זאת תחושי בנפש פספוס.
אבל אולי תחושת פספוס היא לא באמת שונה ממצב מפוספס. כי הרי אנו רוצים להגיד את המילים שהיו לנו, בסיטואציה ובמצב שהיו, ואותם לא נוכל כבר לשחזר בהודעה שנשלח. לכן תחושת הפספוס בהכרח מלווה במצב מפוספס, והוא נוגע לרקע, לזמן, לחוויה, לתוכן הסביבתי.
נניח שאשלח לו הודעה בווטסאפ ואגיד לו "היי, כמה מלים לגבי מה שהיה" ואפרוס את הכעסים על כך שהפיל את האשמה עליי, ואת התסכול על כך שלקח לו כל כך הרבה זמן לעשות הצעד הזה, ואת העלבון מכך שעזב אותי, שאין לזה הסבר דרך אגב, פרידה זה פשוט מעליב.
אבל כשאומר לו, לאותו בחור שעזב אותי, את כל אותן המילים בהודעה ירוקה על רקע תמונה מחויכת, הוא לא ירגיש כבר את שהיה יכול להרגיש ברגע הפרידה. הוא לא ירגיש את הצינה של החוץ ואת המחנק של קומת המחסן שהסתתרנו בה. והוא לא ירגיש את החום של הלב שליבפנים, אליו, באותם רגעים, ואת הצינה שהטחתי בו באופן שקול ומחושב. הוא לא ישמע את המחנק שבגרון, הוא לא יראה את הדמעות בעיניים, הוא לא יחוש את הכעס והעלבון.
והמדהים לגבי פספוס, שהוא מובנה בכל מיני מצבים באופן מקובע. הרי בפרידה לעולם יהיו את המילים ששכחנו לומר, ואת אלו שבחרנו לא לומר. ובמריבה לעולם יהיו העלבונות ששכחנו להטיח ואת אלו שבחרנו שלא. וגם אם ננסה ונומר את הדברים המפוספסים, לעד יתפספסו לנו עוד.


