אני מתוסכלת, למה, ממה?
קודם כל כנראה מעצמי, טוב בעיקר מעצמי. רק מעצמי?
קצת גם מאבא ואמא.
עולה לי עכשיו כל עניין השינוי האחרון ביחסים שלי עם אמא. אבל נראה לי מצחיק לכתוב הכל ככה בבת אחת, תכננתי לדבר על המדרשה, הבחור שקראתי לו בפייסבוק, אולי קצת על הכישלון שהיום הזה היה.
אולי ככה זה שלא כותבים, צריך לתפוס איזה שהוא רצף, כדי שאחר כך אוכל לכתוב על עניינים מצומצמים.
אז תסכול. להלן מושאי התסכול שלי -
א. מדרשה:
רציתי ללכת למדרשה, רציתי ללמוד תורה.
למה רציתי?
בהתחלה כי באמת היו לי שאלות שרציתי לפתור, היום עדיין יש שאלות, רצון לפתור אולי קצת פחות. אני אומרת אולי כי אני לא בטוחה (לא בטוחה, לא יודעת - הרי לכם תמצית חיי בשנים האחרונות).
אח"כ רציתי מדרשה כי זה דבר שנכון לעשות, יש לי שאלות, ואי אז בעבר גם רציתי לפתור אותן, כנראה שאני צריכה לפתור.
מאוחר יותר הגיע השלב בו לא חשבתי שיש פתרון, וגם כבר רציתי לא לפתור. כן גם זה מגיע. אז לא רציתי מדרשה.
ועכשיו, עכשיו אני רוצה להריח ספר, ללמוד דברים כתובים, דברים מהותיים, משמעותיים. גם אם הכל שקר, גם אם הכל המצאה, אני רוצה להרגיש מהות, גם אם היא מומצאת, ההרגשה לא.
אני רוצה לשבת בבית מדרש, לשמוע את ההדים והקולות, של הלומדים, לא של אלוהים.
אלוהים.
אני רוצה להרגיש אותו קצת, אולי הרבה. אני רוצה לחוות אותו יותר, ביום יום, ולא ברגעי מחשבה נוגה והתפלספות. לא ברגעי עצב ותסכול.
הגורם לתסכול הוא חוסר האפשרות שלי ללכת למדרשה. אין שום תכנית מתאימה, יש לי עבודה, יש לי לימודים, יש לי התמחות באופק.
חשבתי שאחרי הלימודים אוכל לעשות הכל, מה זה משנה לעשות דברים לפני או אחרי הלימודים?
אז זה משנה, את כל התמונה.
נכנסתי לרצף, החיים נוסעים, אל תישארי מאחור. ומדרשה, אין דרך מעניינת לומר, משאירה אותך הרבה הרבה מאחור. כבר אי אפשר.
ב. בנים כותבים בפייסבוק:
דווקא בנים.
טוב, מושא התסכול כאן לא מתואר בכותרת באופן מדויק. מושא התסכול האמתי פה הוא אני. אבל זו לא חכמה, כיוון שבכל דבר כמעט אני אשמה, אחרי הכל לכאורה אני יכולה לעשות מה שאני רוצה.
אבל בנים כותבים בפייסבוק הם הטריגר. נוח לי להאשים את הטריגר.
אז מה קורה?
לאחרונה אני נתקפת חשק עז להציף את הפייסבוק שלי בכתיבה.
באמת שכתיבה סתמית יפה גורמת לי להרהר, לחשוב, ולפעמים להיות עצובה, אבל בקטע טוב.
מעניין אם שלוש המילים האלו - "עצובה בקטע טוב" מתארות את התחושה המדויקת - מין עצב ממכר כזה של בליל תחושות, הרהורים ופרצי נוסטלגיה, שגורמים לי לתהות על קנקנו של היקום, של אלוהים, של המשפחה, של החברה הדתית, ועל קנקני כמובן ואיך לא.
(ספויילר בנוגע לזה - כמעט תמיד אני נשארת בלי תשובה, בנוגע לכל הקנקנים שלעיל, בעצם תמיד. אעדכן בהתפתחויות).
בכל אופן, נחזור לעיקר -
אז אני משוטטת מכותב לכותב, (ובמאמר מוסגר אני לא משמיטה כותבות, הן פשוט לא מהוות בעיה.) ומגלה כתבים, או פוסטים, או רשומות, נו אם תרצו, כאלה עצובים בקטע טוב, או מהרהרים בקטע טוב, או סתם סתמיים בקטע טוב.
ואז מה?
לא נעים לי לעקוב, כי אין להם, לבנים שכותבים, הרבה עוקבים, לפעמים אין בכלל, ולפעמים הם חברים של חברות מהעבר, שאי אז בתיכון שחקו תפקיד משמעותי בשיח הרכילותי.
אז אני לא עוקבת, למרות שאני מאוד רוצה.
ג. היה לי מושא תסכול נוסף - הכשלון שהיה היום הזה:
אז קמתי ב16:00 ומאז נמרחתי בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם. הכל חוץ מלעשות את שלוש המשימות שהייתי חייבת בהן.
לא צריך לתאר את התחושות, הן מוכרות לכולם, זה הרי קורה לכולם אני מאמינה (רוצה להאמין).
על אמא אדבר בזמן אחר.
נ.ב בנוגע לבנים בפייס - אתם עושים לי רצון להתחתן אתכם, או לפחות לצאת אתכם לקפה ולתהות יחד על קנקנו של העולם (ראו פסקה א) אולי זו הסיבה שאני כל כך מתביישת לעקוב אחריכם. רק אולי, לא קובעת מסמרות.
אני מתוסכלת, למה, ממה?
קודם כל כנראה מעצמי, טוב בעיקר מעצמי. רק מעצמי?
קצת גם מאבא ואמא.
עולה לי עכשיו כל עניין השינוי האחרון ביחסים שלי עם אמא. אבל נראה לי מצחיק לכתוב הכל ככה בבת אחת, תכננתי לדבר על המדרשה, הבחור שקראתי לו בפייסבוק, אולי קצת על הכישלון שהיום הזה היה.
אולי ככה זה שלא כותבים, צריך לתפוס איזה שהוא רצף, כדי שאחר כך אוכל לכתוב על עניינים מצומצמים.
אז תסכול. להלן מושאי התסכול שלי -
א. מדרשה:
רציתי ללכת למדרשה, רציתי ללמוד תורה.
למה רציתי?
בהתחלה כי באמת היו לי שאלות שרציתי לפתור, היום עדיין יש שאלות, רצון לפתור אולי קצת פחות. אני אומרת אולי כי אני לא בטוחה (לא בטוחה, לא יודעת - הרי לכם תמצית חיי בשנים האחרונות).
אח"כ רציתי מדרשה כי זה דבר שנכון לעשות, יש לי שאלות, ואי אז בעבר גם רציתי לפתור אותן, כנראה שאני צריכה לפתור.
מאוחר יותר הגיע השלב בו לא חשבתי שיש פתרון, וגם כבר רציתי לא לפתור. כן גם זה מגיע. אז לא רציתי מדרשה.
ועכשיו, עכשיו אני רוצה להריח ספר, ללמוד דברים כתובים, דברים מהותיים, משמעותיים. גם אם הכל שקר, גם אם הכל המצאה, אני רוצה להרגיש מהות, גם אם היא מומצאת, ההרגשה לא.
אני רוצה לשבת בבית מדרש, לשמוע את ההדים והקולות, של הלומדים, לא של אלוהים.
אלוהים.
אני רוצה להרגיש אותו קצת, אולי הרבה. אני רוצה לחוות אותו יותר, ביום יום, ולא ברגעי מחשבה נוגה והתפלספות. לא ברגעי עצב ותסכול.
הגורם לתסכול הוא חוסר האפשרות שלי ללכת למדרשה. אין שום תכנית מתאימה, יש לי עבודה, יש לי לימודים, יש לי התמחות באופק.
חשבתי שאחרי הלימודים אוכל לעשות הכל, מה זה משנה לעשות דברים לפני או אחרי הלימודים?
אז זה משנה, את כל התמונה.
נכנסתי לרצף, החיים נוסעים, אל תישארי מאחור. ומדרשה, אין דרך מעניינת לומר, משאירה אותך הרבה הרבה מאחור. כבר אי אפשר.
ב. בנים כותבים בפייסבוק:
דווקא בנים.
טוב, מושא התסכול כאן לא מתואר בכותרת באופן מדויק. מושא התסכול האמתי פה הוא אני. אבל זו לא חכמה, כיוון שבכל דבר כמעט אני אשמה, אחרי הכל לכאורה אני יכולה לעשות מה שאני רוצה.
אבל בנים כותבים בפייסבוק הם הטריגר. נוח לי להאשים את הטריגר.
אז מה קורה?
לאחרונה אני נתקפת חשק עז להציף את הפייסבוק שלי בכתיבה.
באמת שכתיבה סתמית יפה גורמת לי להרהר, לחשוב, ולפעמים להיות עצובה, אבל בקטע טוב.
מעניין אם שלוש המילים האלו - "עצובה בקטע טוב" מתארות את התחושה המדויקת - מין עצב ממכר כזה של בליל תחושות, הרהורים ופרצי נוסטלגיה, שגורמים לי לתהות על קנקנו של היקום, של אלוהים, של המשפחה, של החברה הדתית, ועל קנקני כמובן ואיך לא.
(ספויילר בנוגע לזה - כמעט תמיד אני נשארת בלי תשובה, בנוגע לכל הקנקנים שלעיל, בעצם תמיד. אעדכן בהתפתחויות).
בכל אופן, נחזור לעיקר -
אז אני משוטטת מכותב לכותב, (ובמאמר מוסגר אני לא משמיטה כותבות, הן פשוט לא מהוות בעיה.) ומגלה כתבים, או פוסטים, או רשומות, נו אם תרצו, כאלה עצובים בקטע טוב, או מהרהרים בקטע טוב, או סתם סתמיים בקטע טוב.
ואז מה?
לא נעים לי לעקוב, כי אין להם, לבנים שכותבים, הרבה עוקבים, לפעמים אין בכלל, ולפעמים הם חברים של חברות מהעבר, שאי אז בתיכון שחקו תפקיד משמעותי בשיח הרכילותי.
אז אני לא עוקבת, למרות שאני מאוד רוצה.
ג. היה לי מושא תסכול נוסף - הכשלון שהיה היום הזה:
אז קמתי ב16:00 ומאז נמרחתי בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם. הכל חוץ מלעשות את שלוש המשימות שהייתי חייבת בהן.
לא צריך לתאר את התחושות, הן מוכרות לכולם, זה הרי קורה לכולם אני מאמינה (רוצה להאמין).
על אמא אדבר בזמן אחר.
נ.ב בנוגע לבנים בפייס - אתם עושים לי רצון להתחתן אתכם, או לפחות לצאת אתכם לקפה ולתהות יחד על קנקנו של העולם (ראו פסקה א) אולי זו הסיבה שאני כל כך מתביישת לעקוב אחריכם. רק אולי, לא קובעת מסמרות.