כבר שמונה שנים שהם בתוך הלופ הזה. מדברים ושותקים, מתעלמים אחד מהשני ברחוב, ובערב שאחר כך יושבים מחובקים על הספסל הישן שבירידה, איפה שפעם הוא ישב עם החברה שלה, החברה שלו לפני.
כבר שמונה שנים שהם ככה. משנה לשנה ומפעם לפעם הם מדברים פחות, חושפים יותר וכנים יותר. כל שנה הם פוערים אחד לשני את הפצע באופן עמוק ומכאיב יותר, כל שנה הם קושרים את עצמם בקשר הסבוך הזה, שבכל הגלגולים שלו לא הבינו איך מתירים.
מפעם לפעם הם מרגישים שינויים. לפעמים נראה שהם נהיים דומים יותר אחד לשני, לפעמים נראה שהם הפוכים זה מזה, ולעולם זה מזה מתרחקים.
שמונה השנים האלה מתחלקות לתקופות. אלה שלה, בהן היא הייתה הקשה, המתרחקת, המסובכת. ואלו שלו, בהן הוא הקשה, נפרד, שתק לה וזרק אותה לכלום שאחרי הכלום שהיה להם לפני.
התקופות שלה היו תמיד סותמות יותר, מפוחדות. היא הייתה בורחת מהדברים שאמר ונעלמת אחרי כל הצהרה שלו. ומדי פעם הייתה מבליחה וחוזרת, הוא תמיד קיבל אותה בזרועות פתוחות, תרתי משמע. ואחרי שהייתה מסתבכת קצת מחדש, היא שוב הפנתה לו גב. ותמיד היא חזרה, כי היא ידעה שהוא רוצה בה, והייתה בטוחה בו.
היא לא שמה לב שהגיעה התקופה שלו, אבל הייתה צריכה להבין את זה כשהפסיקה להרגיש בנוח תמיד, כשהמבוכה הזדחלה לה אל הלב והראש, מסלקת את הבטחון הנדיר שהיה לה בו.
מבוכה בתהיות של אם לשלוח לו הודעה אחרי שנה שלא דיברנו, ומבוכות של הודעות שנשלחו והטקסט שלהן רודף אותה. כל המבוכה הזו היתה זרה לה, והיא שגתה בהבנה שלה. היא התעלמה ממנה, וכפתה עליהם ועליה בטחון בדוי מפעם, וניסתה להרגיש בנוח. רק בדיעבד הבינה שהמבוכה באמת שם בניהם, וכנראה הגיעו הימים שלו.
וכל המחשבות האלה רצות אצלה בראש כשהיא רואה את ארבע הספרות האחרונות של מספר הטלפון שלו, על הצג של הטלפון שבעבודה.
למה היא יודעת את המספר שלו בעל פה? מכל הפעמים שחזרה לקרוא את ההודעות ששלח לה, ובסוף קראה את אלה שהיא כתבה, והתייסרה עליהן.
בתקופה ההיא, שהיתה שלו (לא היא, התקופה), היה לה טלפון חדש והמספר שלו נמחק, אבל משום מה המכשיר החדש שחזר לה כמה מהשיחות שלהם, כאילו כדי לדרוך עליה עוד קצת.
והיא לא טרחה לשמור את המספר שלו עם השם שלו, שיתנוסס לו באנשי הקשר שלה ובשיחות הווטסאפ שלה למטה למטה. השם הזה שלו הקצר והבנאלי שאי אפשר לתת לו שם חיבה.
כי מי הוא בכלל שהיא תשקיע בו ככה? ובכלל הם סגרו את מה שבניהם כבר לבינתיים, פעם נוספת. אז למה? זה לא שהיא אמורה לשלוח לו הודעה באיזה שהוא שלב. לא צריכה את השם שלו ככה ברור באותיות דפוס.
אז כשהמספר שלו התקשר לעבודה, והיא בכלל כבר עזבה שם לפני שנתיים, ובמקרה באה לבקר, היא ענתה. בלב רועד היא מקשיבה לקול שלו, שאף פעם לא הצליחה להזכר בו בכל התקופות שלהם בנפרד. בעצם תמיד היו בנפרד, אבל לפעמים נפרד קרוב, ולפעמים נפרד נתק. היא מדברת על תקופות נתק.
וכשהוא מבקש בנימוס את המידע שבשבילו התקשר, נדמה לה שמעולם לא שכחה את הקול הזה, מנומס, מסוגר, מלטף.
והיא בנימוס אחר משלה נותנת את המידע, ולא אומרת לו היי זו אני, ולא אומרת התגעגעתי וגם לא שהיא כועסת עליו שפער לה חור בלב. גם כי זה יהיה קצת מוזר ומטריד, וגם כי פשוט אין לה מילים להגיד לו.
יש לה המון תוכן, אבל הוא לא מסודר לה במילים. הוא רגעים של חיבוק ארוך, ואכילת לב בבוקר שאחרי כשעוד היו דתיים מאוד, זאת אומרת - היא הייתה. התוכן הזה הוא רגעים נדירים של קלילות בניהם, ורגעים נדירים פחות של געגוע והיפרדות. כל התוכן הזה הוא דמעות, הוא חור בלב וקריאה כפייתית של כל מה שפעם כתב.
וכשהשיחה מתנתקת היא יודעת שתתאהב בו לשבועיים, במקרים קשים לחודש או חודשיים, אולי חצי שנה. ואם המקרה חמור מאוד היא תשלח לו הודעה שתתחרט עליה אחר כך, והוא יחליט מה יקרה, כי הם בתקופה שלו עכשיו.
והיא מאבדת שליטה.
;){kind=link}